שימוש בכיפת ברזל כאשר היא מסכנת אחרים

תשובה:

שלום וברכה.

בהקשר לשאלתכם נאמר בדברי רבותינו בכמה מקומות שאין דוחין נפש מפני נפש, וסמכוהו על דברי הגמרא הדנה בדין יהרג ואל יעבור בהצלת נפשו על ידי שפיכות דמים של אחרים (פסחים כה, ב): ״ושפיכות דמים גופיה מנלן? - סברא הוא; כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה: מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: ליקטלוך ולא תיקטול. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי״.
דהיינו שאם ציוו אדם להרוג אדם אחר או ליהרג בעצמו, יש עליו למסור עצמו להריגה ולא להרוג אחרים שכן אין דמו שלו אדום יותר מדמו של האחר (אימרה זו נאמרה כמשל מטאפורי) ולכן נוקטים בזה בגישה של ’שב ואל תעשה עדיף’.

וכן למדנו (תוספתא תרומות פ״ז הכ״ג): ״סיעת בני אדם שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו הרינו הורגים את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל״. הנה לפנינו הלכה שאין לגרום לאחד למות על מנת להציל ציבור גדול, אלא שהחזון איש חילק בין נידון התוספתא שמסירת אדם מישראל נחשב כמעשה אכזר ואסור, לעניננו שניטרול הטיל תוך כדי פגיעה פוטנצילית באחרים הינה מעשה הצלה ומותרת. וכתב בזה הלשון (יו״ד סימן סט עמוד קב): ״ויש לעיין באחד רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים, ויכול להטותו לצד אחר ויהרוג רק אחד שבצד אחר, ואלו שבצד זה יצולו, ואם לא יעשה כלום יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים. ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה, דהתם המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, ובפעולת זה ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה, אלא במקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים. גם הצלת האחרים קשור במה שמוסרין להריגת נפש מישראל, אבל הטיית החץ לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשיו, במקרה, נמצא בצד אחר נפש מישראל, ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה האחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר.״

על פי דברים אלו למדנו שיירוט טילים המגיעים משטח אויב מותרת וראויה אף על פי שיש בה סיכון לבני אדם שלא היו בסיכון מחמת הטילים.